תפריט

ישראל זר-אביב

עו"ד ומגשר

מהו רכב מנועי לצורך הכרה בתאונת דרכים

הגדרת החקיקה: “רכב מנועי” או “רכב” – רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות”:

1.      משמעות הגדרת רכב מנועי חשובה ביותר, שכן במידה שעסקינן ברכב שאינו רכב מנועי כהגדרת חוק הפיצויים, אזי אין אנו נכנסים בשערי החוק. משמעות קביעה זו היא, כי על פי רוב הנפגע יהיה זכאי לפיצוי מנהג הרכב הפוגע על פי סעיף 2 לחוק הפיצויים, אלא אם מתקיים סייג לזכאות על פי החוק. מנגד, פגיעה עצמית בתאונה של המשתמש ברכב שאינו “רכב מנועי”, או פגיעת המשתמש באדם אחר, לא תהיה מכוסה על ידי חוק הפיצויים, שכן הפגיעה נגרמת מכלי שאינו מוגדר כרכב מנועי, ועל כן אינה מצמיחה לנפגע זכות לפיצויים על פי חוק הפיצויים.

2.      הגדרת רכב מנועי על פי החוק מורכבת משלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בהגדרה הבסיסית של המושג “רכב מנועי”; החלק השני עוסק בכמה מצבים מיוחדים המתווספים להגדרה הבסיסית; והחלק השלישי עוסק במצבים ממעטים (ע”א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע”מ נ’ סובח, פ”ד נ(3) 819 (1996). ככל שההגדרה הבסיסית אינה חלה, כי אז יש לבדוק אם אנו נכנסים לגדרו של אחד ממצבי הריבוי (רע”א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ נחום, פ”ד נא(4) 659, 666 (1997).

3.      ההגדרה הבסיסית של רכב מנועי בנויה מהיסודות הבאים: (1) רכב; (2) הנע בכוח מכני; (3) על פני הקרקע; (4) עיקר ייעודו של הרכב לשמש לתחבורה יבשתית (ע”א 2606/06 דיווי שפורן נ’ זק תורג’מן (טרם פורסם, (‏11.05.10)).

4.      באשר לתנאי הרביעי לפיו “עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית”, הדרישה הזו מחייבת עמידה בשני תנאים מצטברים: האחד – כי לפחות אחד מייעודיו של הרכב יהיה לשמש לתחבורה יבשתית. כאשר עפ”י הפסיקה, מדובר בהובלת אנשים או מטען ממקום יבשתי אחד למקום יבשתי אחר. השני – כי מבין הייעודים השונים, היעוד התחבורתי יהיה עיקר ייעודו של הרכב- דהיינו, “הפונקציה העיקרית – אם כי לא הבלעדית”. לצורך רכיב זה, יש להתמקד בבחינת הייעוד של הרכב דרך כלל, ולאו דווקא בהקשר לנסיבות המיוחדות שבהן הופעל הכלי בעת קרות התאונה נשוא ההליך ((ע”א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע”מ נ’ סובח, פ”ד נ(3) 819 (1996); ע”א 2606/06 דיווי שפורן נ’ זק תורג’מן (טרם פורסם, (‏11.05.10)).

5.      מבחן הריבוי “מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש” יבחן ע”פ מבחן הכשירות הנורמטיבית, כלומר מכונה ניידת, תיכלל בגדר מצב הריבוי רק אם על פי דיני התעבורה מותר לה לנוע בכביש (המכונה תבחן ע”פ כשירותה הכללית ולא ע”פ כשירותה בפועל) המושג “מכונה ניידת” מוגדר בתקנות התעבורה כ”רכב מנועי שלפי מבנהו מיועד לביצוע עבודות, ואינו מיועד לגרירה”. אמנם, לצורך הגדרת “מכונה ניידת” בחוק הפיצויים איננו קשורים בהכרח להגדרה הפורמלית של אותו מושג בתקנות התעבורה, שתכליתן אינה חופפת את תכלית חוק הפיצויים. יחד עם זאת, איפיון המושג “מכונה ניידת” בחוק הפיצויים, גם כשהוא עומד לעצמו, מרמז על כלי שנועד לבצוע עבודות, (רע”א 3534/97 אטליס נ’ ישראלי, פ”ד נ”ג(4) 780). עוד נקבע בפסק הדין, כי אחד המבחנים לכשירות לנוע בכביש על פי תקנות התעבורה הוא מבחן המהירות המקסימאלית של המכונה הניידת. תקנה 39א(א) לתקנות התעבורה, התשכ”א-1961, קובעת כי מכונה שמהירותה המירבית היא עד 30 קמ”ש אינה כשירה לנוע על הכביש (בחריגים המנויים שם). מבחן נוסף לבחינת הכשירות הנורמטיבית קשור למידותיה של המכונה הניידת. תקנה 39א(ג) קובעת כי מכונה אשר מידותיה חורגות מהאמור בתקנה אינה מורשית, ככלל, לנוע על הכביש, ומכאן שאינה כשירה לנוע על הכביש על פי מבחן הכשירות הנורמטיבית.

6.      ההלכה הפסוקה הכירה בכך שמשעה שהצדדים התקשרו בפוליסת ביטוח המבטחת את השימוש בכלי שנחזה על-ידי הצדדים להיות כלי-רכב, אות היא כי הסכימו לראות בכלי “רכב מנועי” שראוי לבטח את השימוש בו בפוליסה לצורך חוק הפיצויים (ראו ע”א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ חמאדה,פ”ד נ”ג(5) 849 וכן רע”א 9147 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ צעיר (לא פורסם, 21.8.07)).

7.      באשר להגדרה המרבה “טרקטור” כרכב מנועי נקבע בפסיקה, כי על מנת לבחון האם נכללת מכונה חקלאית בגדר המונח “טרקטור”, אין להסתפק בהגדרה מילונית של המונח, אלא יש לעמוד על תכלית החקיקה בהכללת טרקטור במסגרת כלי הרכב המהווים “רכב” על פי ההגדרה האמורה שבחוק הפיצויים. כן נפסק, כי המחפר (ע”א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ חמאדה, פ”ד נג(5) 849) הדחפור (רע”א 2212/99 קרנית נ’ ציון לוי, פ”ד נד(2) 303);  והקומביין  (ע”א 2455/06 חראנבה נ’ בדארנה (לא פורסם, 19.3.08), לא הוכרו כ”טרקטור”.

8.      המבחן אינו השימוש שנעשה בפועל ברכב בשעת המקרה, אלא אפשרות השימוש שניתן לעשות בכלי הרכב באותה שעה. ודוק -השאלה היא האם בשעת התאונה ניתן היה לעשות שימוש בכוח המכאני של הרכב (רע”א 1626/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע”מ נ’ סובח פ”ד נ(3) 819).

9.      הנטייה היא להכיר באופי הממונע של הרכב, כל זמן שקיימים אפשרות וסיכוי לתיקון או להתקנת המנוע, כלומר אף כאשר המנוע מקולקל או חסר (ראו יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מהדורה שלישית, תשס”ה בעמ’ 43 (להלן: “אנגלרד”)). ישנה חשיבות לייעוד הכלי עליו אפשר ללמוד מכוונותיו של מחזיקו (למשל, רכב שעמד בשטח פתוח חודשים אחדים לאחר שמנועו פורק, לא נחשב עוד לרכב ממונע, לנוכח כוונת בעליו לפרקו לשם מכירת חלקיו (ע”א 674/85 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ ז’ק, פ”ד מ”ג(1) 356).

10.  עקרונית, החוק לא חל על כלי שיט וכלי טיס (אנגלרד בעמ’ 32 ורע”א 1626/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע”מ נ’ סובח פ”ד נ (3) 819).

11.  כלי עבודה ממונעים, שעיקר ייעודם ביצוע עבודות, הינם בבחינת רכב מנועי במובן חוק הפיצויים, וזאת בתנאי שהם כשירים לנוע בכביש. כלים אלו נכנסים בשערי החוק, אף אם התאונה קורית שלא בזמן הימצאותם בכביש (אנגלרד בעמ’ 36).

12.  הכלים שעל פי הפסיקה אינם בבחינת רכב מנועי, משום שאינם עומדים במבחן של “עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית” ואף אינם בגדר מכונה ניידת הכשירה לנוע בכביש, הינם: כלי טיס, אניות, עגורן על פסים קצרים, מכונית שעשועים, רכב קרטינג, מחפר זחלי, סקידר (כלי לגרירת עצים ביער), קומביין (ראו רע”א 3534/97 אטליס נ’ ישראלי פ”ד נג(4) 780; ע”א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ חמדאה, פ”ד נ”ג (5) 849), וכן קורקינט מכני (ע”א 2606/06 דיווי שפורן נ’ זק תורג’מן (טרם פורסם, (‏11.05.10)).

13.  מיעוטים היוצאים מגדר רכב מנועי: 1. כיסא גלגלים ועגלות נכים-עגלות המופעלות באמצעות מנוע חשמלי וכשירות לנוע בדרכים-מעמדם יהיה זהה לזה של נפגעים מחוץ לכלי רכב, בדומה להולכי רגל ורוכבי אופניים. 2. מדרגות נעות.

מהו שימוש ברכב מנועי לצורך הכרה בתאונת דרכים

הגדרת החקיקה: “שימוש ברכב מנועי” – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד”;

1.      בחינת ששת המרכיבים לעיל.

2.      במצב בו מתקיימים יסודותיה של החזקה החלוטה על פי הגדרת תאונת הדרכים (לדוג’ מאירוע עקב התפוצצות), רואים את המקרה כ”תאונת דרכים” אף אם הוא אינו נופל בגדרה של הגדרת “השימוש ברכב מנועי”, או אינו מקיים את היסוד של ל”מטרות תחבורה”. יוצא איפוא, כי “התפוצצות או התלקחות של הרכב” (ריבוי), אגב תיקון הרכב במוסך (מיעוט) וכן שימוש בכוח המכני של הרכב (ריבוי) לצורך טעינה או פריקה של מטען (מיעוט) יחשבו לתאונת דרכים (רע”א 8061/95 עוזר נ’ אררט חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נ 3) 532).

3.      בחינת קיומו של קשר סיבתי בין השימוש לבין התוצאה. על מנת לעמוד במבחן הקשר הסיבתי יש לבחון קשר סיבתי עובדתי-הסיבה בלעדיה אין, וכן קשר סיבתי משפטי ע”פ “מבחן הסיכון”. ע”פ מבחן הסיכון, שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי (ע”א 6000/93 קואסמה עיזבון המנוח נ’ רג’בי, פ”ד נ(3) 661).

אבישר, הר-צבי משרד עורכי דין. כתובת: משה דיין 16 פתח תקווה. מען למכתבים: ת.ד 10386, פתח תקווה.

טלפון: 03-6129146. פקס: 03-6129145. דואר אלקטרוני: avisar.lawoffice@gmail.com harzvi.lawoffice@gmail.com

 

דילוג לתוכן